קמנו בבוקר והגיע היום אשר חיכינו לו.
מסיבת סידור לשולמית האהובה שלי.
ידעתי את התנועות מתוך שינה,
את ההוראות לגרביונים לבנים ונעליים שחורות,
את העיניים הבורקות של ילדה טהורה
שמחכה לקבל סידור תפילה.
הבוקר הזה הגיע,
ואיתו גם אני.
עם רגליים כואבות
וצינון מוציא ממני
את כל המיץ.
זה היה מאכזב,
עד שניסיתי לנשוך שפתיים
ולשדר "הכל רגיל".
אבל באמת
כל מה שניסיתי לעשות
לא יצא רגיל.
התבלבלתי ונתתי לה גרביונים שחורים
במקום לבנים (פאדיחה)
לא הצלחתי לתפקד ולעשות סיכום שבועי
אחרי השיעור של לומדות ההכשרה,
וכל מה שיצא לי –
היה כישלון.
את מכירה את הקולות האלה
שנכנסים לך מיד ללב?
"נו, אביטל, באמת.
תתפסי את עצמך.
קצת יותר אחריות!
ביום כזה להיות חולה?
מסכנה הילדה".
כאילו זה בידיים שלי.
כאילו.
אבל לקולות האלה
זה ממש לא משנה.
כי הקולות האלה מנסים בכל הכוח
להרחיק אותנו מהאהבה.
לקרר אותנו בכל הכוח,
ממש כמו עמלק.
להוריד אותנו.
הרב וולבה מביא בספרו "עלי שור"
את המונח הכל כך יהודי של רבנו תם
"ימי אהבה וימי שנאה".
יש לנו ימים מלאי אהבה ואורות,
ויש גם ימים אחרים,
של שנאה.
מוחין דקטנות.
מה הסיפור של הימים האלה?
לנסות.
לנסות.
לנסות.
את נכנעת לקולות הרוע?
את נכנעת לזה שאת כישלון?
או שיש בך אמונה גדולה מזה
שאת ראויה להמון אהבה
ואת מוכנה לעבור את הרגע הזה
כדי להוציא מעצמך משהו טוב יותר?
קחי 3 משפטי מפתח,
שימי אותם על המקרר או בארנק
וקחי אותם בימים האלה ששום דבר לא הולך לך:
1. מותר לך לטעות.
2. יש בך אור גדול ברגעים של שיא החושך
3. תהיי רכה עם עצמך.
