יש דברים שאי אפשר לסרב להם.

אחד מהם זה ילדים משועממים בשבת אחרי הצהריים,

שמשתוקקים לצאת החוצה, להשוויץ קצת בבגדי שבת

ולרוץ עד שנגמר הכוח ברגליים.

אז גם אנחנו, יצאנו.

 

גינה, רעש, בלגן, תורות לנדנדות,

איזה יופי, בשבח והודיה הגיע התור שלנו.

הקטנה שלי מתנדנדת עם צחוק מתגלגל ועיניים בורקות,

ובנדנדה הסמוכה, ילד לא מוכר ומלא מרץ מקפיץ עצמו "עד השמיים"

שיהיה.

 

פתאום, חבטה.

הוא שוכב על הרצפה, חבול וכואב, ובעיקר- בוכה.

עוד לפני שאני פותחת את הפה הוא מתרומם

ורץ, בשארית כוחותיו, לאמא שלו.

ואז, זה קורה.

 

"אתה נורמלי?

כמה פעמים אמרתי לך להזהר?

אתה יודע מה, ממש לא בא לי להרגיע אותך,

תבכה, תלמד לקח אחת ולתמיד!"

 

הוא לא עונה,

הלב שלי מתכווץ.

 

אני מכירה את זה יותר מידי טוב.

מכירה את כאב הלב שמרגיש בדידות,

שיש כישלון,

ויש אצבע מאשימה

במקום חיבוק.

מכירה את כאב הלב הזה שמרגיש אשמה,

שבגללו, רק בגללו הכל לא טוב.

מכירה את הדמעות החנוקות האלה,

שמקום להתפרץ, למחות, לבקש רחמים,

הם נחנקות לשתיקה.

 

מכירה את זה מהסיפור חיים שלי,

וממאות נשים מדהימות שזכיתי ללוות באופן אישי,

שרוצות כל כך,

רוצות כל כך,

להפסיק להתבייש,

להפסיק להיות אשמות בעצם קיומן,

ולהתחיל להיות נוכחות.

 

אז רציתי כל כך לרוץ אליו,

וללחוש לו שאמא קצת עייפה

ומאוד מתוסכלת,

אבל אתה,

ממש בסדר.

 

נכון מותק, טעית.

היית לא בסדר.

אבל תמיד,

תמיד

אתה ראוי לקבל חיבוק,

גם אם טעית,

גם אם כל כך רצית חיבוק ולא קיבלת,

תמיד יש לך מקום,

תמיד.

הדיאלוג הזה הוא חלק קטן מהשפה החדשה

שכל אחת ואחת יכולה לייצר לעצמה, לרפא חסר בתוכה,

גם אם עברו 30 שנה מאז היותה ילדה קטנה ואובדת.

 

לפעמים נשים פונות אליי ושואלות אותי:

"אביטל, אני ביקורתית כלפי עצמי, זה משהו מילדות.

יש אפשרות בכלל לשנות טבעים שטבועים בי כל כך חזק?"

 

כן יקירותי, אפשר ועוד איך.

רק צריך ללמוד שפה חדשה ולגדל לך בתוך הלב אמא קטנה

שתדבר איתך בשפה שתגדל אותך,

רק צריך ללמוד איך באמת לאהוב, קודם כל את עצמך,

רק צריך לצמצמם רווחים של פחד בחיבוק גדול,

ואז, אוהו, אין מילים לאושר.