רחלי מהמאמר הקודם היא לא היחידה.
לא היחידה שמרגישה התפרצויות כעס, לא היחידה שמרגישה חולשה פנימית,
לא היחידה שמרגישה קטנה מול העולם הגדול, לא היחידה שמרגישה
עמוסה מכל הציפיות מעצמה.
היא נושאת את התחושה שעוברת בלב כולנו: יש בתוכינו חלקים כואבים, בתוך כל אחת ואחת
מאיתנו יש חלקים חסרים. אנחנו מברכות כל יום:
"בורא נפשות רבות וחסרונן" .כולנו, כבני אדם, נולדנו עם חוסר.
חלקים חסרים הם חלקים שגורמים לנו להרגיש שאין לנו משהו, שמשהו חסר בתוכינו,
שלמרות שיש לנו כל כך הרבה טוב- אנחנו מרגישות את מה שריק וחסר לנו,
אנחנו מרגישות אותו חזק.
מרגישות שחסר לנו עוד קצת חיבוק מאמא, מרגישות שחסר לנו עוד קצת יחס מהבעל,
מרגישות שחסר לנו עוד קצת מילים טובות מהזולת, מרגישות שחסר לנו עוד קצת נחת מהילדים.
אבל שאלת השאלות היא מה עושים איתם?
את מרגישה שאת נפגעת מבעלך, מה את עושה עם זה?
את מרגישה שאת מתוסכלת מההתנהגות של הילדים שלך, מה את עושה עם זה?
את מרגישה שאת לא מעריכה את עצמך כמו שמגיע לך, מה את עושה עם זה?
אז אני רוצה לגלות לך 2 כללי אצבע: מה לא לעשות, ומה כן לעשות.
הטעות שבד"כ אנחנו עושות אותה היא- לדחוף.
לדחוף את הכאב, לשכנע את עצמינו בשכנועים מלומדים שהכל בסדר, להסביר לעצמנו שאנחנו לא
תינוקות ולא צריך כל כך להתרגש מכל דבר.
ובעצם, לזלזל.
לזלזל בלב שלך, לזלזל ברגשות שלך, לזלזל בפנטזיות שלך.
וזלזול יוצר הרס, זלזול יוצר החלשה, זלזול גוזל לנו את הכוח,
זלזול מכבה את התשוקה לחיות במלוא העוצמה.
אז הדבר ראשון שאני רוצה שתעשי עכשיו, זה להפסיק לזלזל בעצמך.
להפסיק לדחוף את מה שכואב לך, את מה שקשה לך.
והצעד שעכשיו נגלה הוא: לתת מקום.
כמו ילד קטן שנכנס לגן, הוא מתיישב על הכסא ומתחיל להציק לחבר, לריב על מכונית,
ומה הוא סך הכל רוצה? שרגע הגננת תעצור, תביט לו בעיניים ותגיד לו- שלום!
ככה זה בדיוק הילדים הקטנים שבתוכינו, הרגשות.
כשאנחנו נותנות מקום לרגש, כשאנחנו מסכימות להכיר בו, אז הוא לא צריך לצעוק
כל כך חזק כדי שנראה אותו. הוא תחום, יש לו מידה מסודרת- אתה מכאן ועד כאן.
ואז הוא לא מציף אותך כל כך, כי יש לו מקום מסודר,
יש לו כסא שהוא יכול לשבת עליו, קצת יותר בשקט.
אז…..
אם את מרגישה השבוע רגש עולה בך- של פחד, כעס או אולי קנאה,
אל תדחפי אותו מיד, טוב?
תני לו רגע מקום לשבת, תני לו רגע להיות.
תני לו מקום להיות.
